יעקוב נ' בע"מ ואח'

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

רקע כללי

התובע יליד 9/12/1952, נפגע בתאונת דרכים ביום 16/5/2007. עת שנהג במלגזה הוא נאלץ לקפוץ ממנה; המלגזה המשיכה בנסיעתה ופגעה ברגלו של התובע; כתוצאה מכך נגרם לתובע שבר פתוח בשוק רגל שמאל וכן שבר במשטח הפרקי של הטאביה.

ממקום התאונה פונה התובע לבי"ח הדסה עין כרם, שם נותח ואושפז משך 13 ימים; הוא שוחרר מביה"ח כשרגלו חבושה, עם הנחיות לשכב במנוחה כשרגלו מורמת.

עקב אי-איחוי של השבר, אושפז פעם נוספת במשך 8 ימים ועבר ניתוח להחלפת הקיבוע.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את המלגזה בביטוח חובה בזמנים הרלבנטיים למועד התאונה.

אין מחלוקת בשאלת החבות, אלא אך בשאלת שיעור הפיצוי לו זכאי התובע.

הנכות הרפואית

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח רפואי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. לתובע שולמו דמי פגיעה במשך 91 יום. כמו כן, נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 100% מיום 16/8/2007 עד 31/12/2007 ו-30% מיום 1/1/2008 עד 31/5/2008. לאחר מכן נקבעה לתובע על ידי ועדה רפואית של המל"ל נכות צמיתה בשיעור 14.5% המורכבת מ- 10% לפי סעיף 35 (1)(ב) לתוספת לתקנות המל"ל, בגין השפעה קלה על כושר הפעולה או התנועות, ו-5% לפי סעיף 35 (1)(ב) לתוספת לתקנות המל"ל בגין צלקות המשפיעות באופן חלקי על תפקוד השוק.

שיעור הפיצויים

הפסדי שכר ופגיעה בכושר השתכרות

לדברי התובע, עובר לתאונה הוא עבד כמלגזן במשך שנים רבות והשתכר בממוצע סך של 8,081 ₪ לחודש; בנוסף לכך הוא קיבל הטבות סוציאליות כולל הפרשה לקרן פנסיה וקרן השתלמות, חופשה בתשלום והבראה.

לטענת התובע, עקב התאונה הוא נעדר מהעבודה עד ליום 23/6/2008, היינו 13 חודשים ושבוע; לאחר מכן, הוא חזר לעבודה בתפקיד משרדי כאחראי על העובדים, וזאת משום שלא יכול היה לחזור לעבוד כנהג מלגזה עקב הפגיעה ברגלו; בתקופה הסמוכה לחזרתו לעבודה הוא הרבה להיעדר מהעבודה לצורך טיפולים, דבר שגרם לירידה בשכרו בחודשים יוני 2008 עד נובמבר 2008 בסך של כ- 2,000 ₪ בחודש בממוצע; כיום הוא עובד בעבודה לא פיזית ומוגדר כמנהל עבודה.

לדברי התובע, שכרו נפגע כתוצאה מהמעבר מתפקיד של עובד ייצור כמלגזן למנהל עבודה בעבודה משרדית.

מנגד נטען על ידי הנתבעת כי לא נגרמה לתובע כל נכות תפקודית עקב התאונה; מתלושי השכר עולה כי שכרו של התובע לא נפגע, אלא אך השביח ועומד על ממוצע של כ- 8,928 ₪ בעוד שעובר לתאונה השכר עמד על כ-7,200 ₪ נטו.

עיון בתלושי השכר מעלה כי שכרו של התובע השתנה מחודש לחודש לפי שעות העבודה שלו; ממסמכי המל"ל עולה כי שכרו הרבע-שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על 27,696 ₪, היינו 9,232 ₪ בחודש. בנסיבות אלה, אני מחליט לקבוע את בסיס השכר עובר לתאונה על פי טענת התובע, בסך של 8,081 ₪ בממוצע בחודש.

יוצא, אפוא, כי הפסד השכר של התובע בתקופת אי-הכושר במשך 13 חודשים ושבוע, עומד על 112,000 ₪ במעוגל כולל ריבית מאמצע התקופה.

התובע טוען כי לאחר חזרתו לעבודה לתפקיד משרדי הוא הרבה להיעדר מהעבודה לצורך טיפולים במשך 6 חודשים ובגין כך נגרם לו הפסד חודשי בסך כ-2,000 ₪. בנוסף לכך, לדברי התובע, חלה ירידה ברמת ההשתכרות שלו כתוצאה מהמעבר שלו לתפקיד החדש.

טענות אלה של התובע לא הוכחו במידה מספקת מעבר למאזן ההסתברויות. ראשית, מתצהירו ומחקירתו בביהמ"ש עלה כי לתובע עמדו ימי חופשה שאינם ניתנים לפדיון, שיכול היה לנצל אותם לצורך הטיפולים הרפואיים (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, ש' 31-32 וכן עמ' 6, ש' 1-3).